בזמן שאתה קורא את השורה הזו,
יש חייל בודד בעמדה בעזה שלא ישן 40 שעות, קפוא, רעב, ומחזיק את הנשק בשביל שהילדים שלך יישנו הערב בשקט.

הוא לא מתלונן. לא על הקור, לא על הפחד, לא על החברים שנפלו לידו, הוא סוחב הכל בפנים.
הבעיה מתחילה כשהוא משתחרר מהמילואים בשישי.
החברים שלו עולים לאוטובוס הביתה, לאמא עם סיר חם ושאלה "איך עבר עליך השבוע?".
הוא נשאר בתחנה. אין לו לאן.

לא דירה ריקה,
לא שותפים שיצאו לבלות.
פשוט אין טלפון אחד בעולם שיודע אם חזר בשלום.

בית אלי זה הטלפון הזה, זה הסיר החם. זו האמא שמחכה.
בכל תרומה אנחנו מצליחים לספק להם קורת גת, מיטה נוחה וארוחה חמה שמרגיעה להם את הנפש.
זה המעט שאנחנו יכולים לעשות למענם,
למען הלוחמים הגיבורים שלנו, זו התזכורת שהם לא לבד, שאנחנו איתם, בכל רגע.